לשימוש בסמים קלים יש מחיר שנמצא בהכחשה בשנים האחרונות. מה קורה לגופים השונים של המעשן וכיצד עושים את הצעד הראשון לגמילה? פסיכותראפיה אנתרופוסופית, מדור חדש

 

לכתוב כיום על גמילה מסמים קלים זה כמעט לא פופולרי, ואולי בעתיד יהיה אף פחות. הלוא הלגליזציה הולכת ומתפשטת, והלוא יש קנאביס רפואי שמקל על כל כך הרבה מכאובים. למה בכלל להיגמל? ומי אמר שלהשתמש כל יום זה להיות מכור? הלוא "אם ארצה אני יכול להפסיק בכל רגע, אני פשוט לא רוצה כי סבבה לי עם זה". אז זהו, שלא. להיגמל זה סיפור אחר לגמרי. להיגמל באמת. להתבונן במבט חד במה שעובר עליי כשאני נמנע, ולראות איך המבט מצטלל, איך הזיכרון חוזר, איך החשיבה מתבהרת.

לשימוש בסמים קלים יש מחיר, די כבד. המחיר הזה נמצא כיום בהכחשה קולקטיבית, מסיבות שונות. במהלך 15 השנים האחרונות טיפלתי בכמה נגמלים. חלקם הגיעו לטיפול שלא במטרה להיגמל, חלקם פנו לטיפול כשהבינו שהם רוצים להיגמל. למדתי מהם המון על תהליך הגמילה ועל הדקויות של החזרה לחיים ללא סם. הזמנתי את בֵּני (שם בדוי) לכתוב ביחד אתי את הטור הזה, כדי לספר על תהליך הגמילה שעבר מזווית מבטו. לבֵּני מבט מדויק וחודר, ובמהלך עבודתנו המשותפת הגענו להבנות עדינות של שלבי הגמילה השונים.

ברנרד ליווכוד, פסיכיאטר הולנדי שהביא תובנות רוחיות מיוחדות של מצבי נפש שונים, אומר כי אצל חלק מהצעירים, אימפולס ה"אני" שנשא את ההתפתחות בגילאים הצעירים, מגיע ל"תאריך התפוגה" שלו, מבלי שאותו אדם מצליח לפתח זיקה אל ה"אני" הגבוה שלו. במצב כזה, החיים הופכים דלים, חסרי משמעות וחסרי תחושת עתיד. כשנוספות לכך נסיבות חיים קשות — הורים מזניחים, בעיות רפואיות, וכו' — כוחות ההתגשמות פשוט אינם מספיקים כדי לשאת הלאה את הנפש הצעירה ועלולים להיווצר ריק פנימי ושיעמום. הפסיכיאטר רודולף טרייכלר מתאר את השיעמום כ"רעב" נפשי, הנובע מחולשה של חיי התחושה בנפש. ההצעות הרגילות שמציע העולם אינן מספקות ואינן באמת נספגות בנפש כזו. ואז מחפש האדם משהו שיוכל למלא את הריק, ורצוי מהר וללא מאמץ. העיקר להביא תנועה לנפש הקפואה. משהו שיעמעם את החבטה המכאיבה של קרקע החיים.

הסם משכך, נושא את התודעה אל בין צללים, מטשטש חוויית כאב ותחושת חובה, מחליש את כוחות הרצון והמוסר ומייצר רווחה עמומה ומעין שמחה מדומה, לטווח מוגבל. זה קורה בשל שינוי הקשר שבין גוף הנפש (הגוף האסטרלי) לגוף החיים (הגוף האתרי). בהשפעת הסם, גוף הנפש נכנס לתחום לוציפרי שיש בו יהירות ושלווה מדומה. גוף החיים, שהשתחרר מאחיזתו של גוף הנפש, מתחבר חזק מדי אל הגוף הפיזי. זה מורגש בעוצמה כשפגה השפעת הסם, כשגוף הנפש, נושא התודעה, חוזר ומתחבר לגופים הנמוכים. זה מכאיב, ומוביל לצורך להשתמש שוב ולנתק שוב את גוף הנפש, ניתוק המעמיק את ההפרעה לגוף החיים, וחוזר חלילה. במצב שבו גוף הנפש נסוג, ל"אני" אין נקודת אחיזה כדי להנכיח עצמו בנפש. הוא כמו "נזרק" החוצה. לכן משתמשים מכורים רבים כל כך מגלים אותה אדישות, כעין נינוחות, בקשר לחייהם, בקשר לכל. שום דבר אינו באמת חשוב או משנה. הכל בסדר, הכל "סבבה". הכל סבבה חוץ מזה שהמכור הולך ומאבד את יכולתו להוביל את חייו וליצור לעצמו עתיד אינדיבידואלי משמעותי.

 

המטפל כלוליין רוחני

אז איך מטפלים? כשמכור סובל מההתמכרות זה יותר קל. לפעמים הסמים יוצרים חרדה (ולעתים אפילו מצבים פסיכוטיים), לפעמים תנודות מצבי רוח ולפעמים קושי ליצור קשר זוגי יציב, ואז יש לאדם תמריץ להיגמל. לפעמים אדם מרגיש שבתלות היומיומית (או השבועית) בסם, יש משהו מעליב.

רודולף שטיינר אמר שהכרחי לעזור לאדם במצב כזה לפתח "רצון טוב כלפי הרוח". שאלתי את עצמי כמה פעמים: מה זה? וחשבתי על אינספור שיחות שבהן קיימתי מעין ריקוד מסובך עם מטופל/ת, ריקוד שבו אני שבה ומציעה את אפשרות ההתפתחות האישית, הייעוד, החכמה העמוקה שברוח, והמטופל/ת שב/ה ומתבצר/ת בכאב, בהרגל, בוויתור. ולאט לאט נפתח צוהר, קרן אור חודרת, ונעלמת. ואז חודרת שוב, ושוב, ואז אלומת אור דקה וקבועה, ומשהו מתחיל להיות משותף, זה כבר "שלנו". ואז זה מתרחב ומתבהר, והופך להיות "שלו" או "שלה".

ליווכוד הזהיר שזו עבודה טיפולית קשה, שכן הנזק שנגרם לגוף החיים על ידי הסם פוגע ברצון, ומכיוון שהתגשמות ה"אני" הגבוה אינה בטוחה, המטפלת פוגשת שוב ושוב בחלקו החייתי יחסית של גוף הנפש של המטופל (במקום ב"אני"), והחלק הזה מהיר ומתוחכם בהרבה. בניגוד ל"אני", הוא מעוניין אך ורק בסיפוק מיידי, ולא בהתפתחות ובמימוש מהותו הפנימית. בגלל זה מטפלים צריכים לפתח לוליינות חשיבתית, ואפילו לוליינות חשיבתית רוחנית ותאמינו לי, זה ממש קשה. אבל זו עבודתה של המטפלת לעורר עניין במטופל, לעורר את תחושת הקארמה שלו, על ידי שיחה. "קארמה", אומר ליווכוד, "לעולם אינה שאלה של אדם עם עצמו. קארמה היא תמיד תהליך בין- אישי, והיא פרייה של אינטראקציה עם אחרים".

 

מקורות:

1. Lievegoed, B., Man on the Threshold. 1983

2. Treichler, R., Soulways. 1982

3. דרור מליניאק, ה., אמנות הטיפול הנפשי.2011

 

 

דוקטורט בהעברת זמן בחדר — סיפורו של נגמל מהתמגרות לסמים קלים

"עד לפני כשנה וברוב חיי הבוגרים עישנתי סמים קלים באופן כמעט יומיומי. אהבתי את הפוזה של הסטלן - זה שמדבר נמוך, לאט, ובסלנג עדכני. העישון עזר לי לשבור את הליניאריות הזאת שחונכתי עליה - שהכל צריך להיות מסודר ובתוך מסגרת, שצריך להקפיד להיות בזמן בכל מקום, לא לאחר, לא לאכזב, לא להשאיר מקום לטעויות.

לכולם יש צורך בריגושים; ספורט אקסטרים, מסיבות, מועדונים, פסטיבלים, לטפס על איזה הר... אני פתרתי את זה בלעשן מריחואנה ולעשות עם עצמי דוקטורט בהעברת זמן בחדר. כשאתה בתוך שגרה שיצרת לעצמך ורואה כי טוב, אתה מוצא לך שם את האזור הבטוח ופשוט צף בתוכו. אתה יכול להישאר שם לנצח. העולם אי שם בחוץ, רץ לו מהר, כולם מנסים להשיג, כולם רודפים אחרי משהו... ואצלך הדמיון על טייס אוטומטי, הראש מסטול מחשיש, ואתה אומר לעצמך "שימשיכו לרוץ". אני יותר חכם מהם, אני יודע מה חשוב בחיים האלה.

 

לחזור להרגיש

נורא קל למצוא סיבות לא לעבוד קשה, לפחד לקחת אחריות, לא להציב לעצמך מטרות. נורא קל להתעצל ולא לעשות ספורט, לא לאכול בריא, או לדחות את הטיפול במוסך בעוד שבוע. אבל ברגע

שעשית וברגע שסיימת — באה הרגשת סיפוק ששווה את המאמץ. החוויה הזו, של ביצוע פעולה והברכה בסופה, נעלמה מחיי עם השנים. כפועל יוצא גם היכולת שלי להעריך את עצמי ואת הסובבים אותי נחלשה. הכל הפך לבינוני וחסר משמעות. ולמרות שמצאתי את אהבת חיי, ולא היה חסר לי שום דבר ברמה החומרית, המשכתי לעשן.

נכון שהרצון להפסיק לעשן התבשל אצלי כבר שנים, אבל איכשהו המשכתי עם זה מכוח האינרציה, לפעמים אפילו כסוג של הלקאה עצמית. בשלב מסוים הלכתי לטיפול. עם הזמן ועם ההתקדמות בטיפול הדברים התחילו לחלחל פנימה ולקבל פרספקטיבה חדשה. חזרתי לגלות מחדש את המשמעויות שבשבילן שווה להתאמץ ולעבוד קשה. למדתי להעריך את עצמי מחדש. בין היתר, למשל, חזרתי לקרוא. הזמן הפנוי שהייתי רגיל להעביר בעמעום וטשטוש הפך עכשיו לזמן בו אני מרוכז וממוקד יותר. פעולות שלפני כן התעצלתי לעשות החלו להיות פעולות שבא לי לעשות.

במהלך הטיפול (שכמובן עסק בעוד המון רבדים) הרגשתי שחוזרת אליי צלילות שכוסתה שנים באבק. סוג של שחרור וקלילות. חזרתי להרגיש. נרשמתי ללימודי קורס 12 הצעדים שעוסק בגמילה כללית מהתמכרויות. הצורך לעזור למכורים שעברו חוויה דומה לשלי גבר כתוצאה מכך. תמיד משך אותי הצד המתמכר — זה שגורם לנו כבני אדם לשחרר את האחיזה בעצמנו, ולתת למשהו חיצוני לקחת פיקוד.

הכרתי שם אנשים מדהימים שהתמודדו עם חוויות הרבה יותר קשות משלי, אך בעיקר הבנתי שהמרכיב החשוב ביותר בתהליך גמילה הוא קודם כל להודות שאתה מכור. אני חושב שכאן טמונה הבעייתיות הכי גדולה בעישון סמים קלים — היכולת לראות את עצמך כאדם שפיתח תלות לא בריאה, והיכולת להודות בזה בכנות מלאה. קודם כל מול עצמך, ואחר כך מול הסביבה הקרובה אליך."