להביט במבט בהיר בעולם כשהדיכאון אינו מרפה

​

"אני מכירה חמישה מצבי נפש," היא אומרת לי. "בראשון, אני חשה שמחה בתוכי על עצם הקיום. אני מסתכלת בענן, בעץ או בפרח ומרגישה שמתפשטת בתוכי שלווה. אני חשה הודיה ומגיבה בקלות ובהומור. בשני, אני שקטה ומאוזנת, וגם כשקורה משהו קשה, אני יוצאת ממנו במהירות. בשלישי, מעיקה עלי חוויית אפרוריות, חוסר טעם. מי שאני ומה שאני עושה נראים לי חסרי ערך וסתמיים. אני מרגישה זקנה. הגוף כבד, קשה לי להתרומם, לנוע ולפעול. ברביעי, אני חסרת תקווה, מיואשת, אני בוכה בקלות ואין לי רצון לחיות." "ומה עם החמישי?" אני שואלת, "אמרת חמישה." "כן," היא נאנחת, רוכנת קדימה. אני רואה שכתפיה רועדות וכשהיא מרימה אליי את פניה אני רואה שהיא עוצרת בכי.

"בחמישי," היא ממשיכה, "אני נופלת. צוללת במהירות עצומה לתוך תהום, מין בור כזה, עמוק, ואני מנסה להיאחז בציפורניים בדפנות, אבל שום דבר לא יכול לעצור את הנפילה. ואין שום דבר שיכול לעזור, וזה מבהיל והכאב בלתי נסבל, הוא קורע." אני יכולה לראות על פניה את הדי הבהלה. "כל כמה זמן זה קורה?" אני שואלת.

היא שוב נאנחת. "זה תלוי, יש תקופות שקטות, שבהן הנפש שלי נחה ונדמה שזה עבר לתמיד. אבל בסופו של דבר, זה תמיד חוזר. ויש תקופות איומות, שבהן אני נופלת יום אחר יום. ואז, באמת נראה שכבר אין בשביל מה להמשיך." "והילדים? ובן זוגך? והעבודה שאת כל כך אוהבת? והחברים הטובים שסיפרת לי עליהם? והדרך האמנותית המיוחדת שלך? מה עם כל אלה?" "כן, הם חשובים מאוד כמובן, ועוזרים לי... אבל לא במצב החמישי. שם אני לגמרי בודדה. לשם אין כניסה לאף אחד ולשום דבר. ולא בגלל שאני לא רוצה. זה פשוט לא עוזר. אני נשארת שם לבדי, בתוך חלל עצום וכואב, עד שזה עובר."

 

מבט צלול אל תוך האפלה

דיכאון — "הלילה האפל של הנפש", קורא לו א. קוב , ומתאר איך האדם המדוכא מגיע ל"אפלה מוחלטת, ריקנות פנימית וחוסר אונים נפשי". אבל, מוסיף קוב, "מצב כזה עשוי לאפשר צמיחת כוח רוחי יצירתי חדש, והיוולדות מחודשת של אישיות האדם". הדיכאון הוא אכן מוות בזעיר אנפין,

ואלה שנוטים לו נדרשים לכוחות נפש גדולים כדי לשוב ולהיוולד מתוכו. אנשים שסובלים מדיכאון לוקחים דברים "קשה מדי", הם סופגים אירועים קשים עמוק לתוכם, ואלה מכבידים על הנפש שאינה מצליחה להטמיע ו"לעכל" אותם לגמרי. זה קורה כשה"אני" אינו מצליח לחולל, או לכוון, את תהליך ההטמעה שאמור להתרחש בנפש. הרצון משותק חלקית והנפש שקועה בעבר במקום להתכוון אל העתיד. הרצון מאבד את ה"גשר" שלו אל העתיד, כי המחשבות (השליליות) סובבות במעגלים אינסופיים של כאב, פחד ואשמה.

הרפואה האנתרופוסופית מתארת את התקיעות הנוצרת בכבד במצבי דיכאון: "גושים" של רגשות מכאיבים ובלתי מעוכלים עוצרים את זרימת המרה במערכת הכבד. אותם "גושים" נדחפים מעלה אל הנפש ומשתקים אותה. המצפון פועל חזק מדי. קולו המעורר, שבימים כתיקונם מכוון אותנו דרך הלב, הופך לקול שמבטא האשמה וגינוי עצמי.

אבל לדיכאון, כמו שאמרנו, יכול להיות גם כוח מניע, מכוון. כוח שמעמיק את המבט פנימה, ואז החוצה. אלה שמכירים את התהליך המכאיב של השקיעה והחידלון, יודעים להוקיר את היציאה, את המגע המחודש עם העולם, עם אנשים ועם עשייה.

 

ליצור גשר אל העתיד

בחדר הטיפול זה דורש הרבה אורך רוח. רודולף שטיינר אמר כי לא נכון לנסות לשעשע ילד בעל נטייה מלנכולית. נחוץ להצטרף אליו, להתחבר לסבלו . כך גם בטיפול במבוגרים — אנשים שסובלים מדיכאון לא משתכנעים כשאומרים להם ש"יהיה בסדר" או שיש להם "כל כך הרבה טוב בחיים". כשהמטפלת מוכנה לרדת עם המטופלת אל התהום הפרטית שלה, אל הכאב המייסר, מתחיל להיווצר גשר אל העולם ואל העתיד. זו דרך ארוכה ומיוחדת, במהלכה אפשר להתחיל לגלות ביחד את זרם העתיד של המטופלת וגם להביט אחור אל עברה, ולגלות איך החל להיווצר המכאוב ומדוע הנפש אינה מצליחה להשתחרר ממנו. הפסיכואנליטיקאי האנגלי ד.ו. ויניקוט דיבר על ,Nameless dread אימה ללא שם — אדם שנתקף באימה כזו פוחד מהעתיד. אבל, טוען ויניקוט, ההתמוטטות, הנפילה לתהום — למעשה כבר התרחשה בעבר הרחוק. אולי האישה המבוגרת של היום חוותה כתינוקת מצבי הזנחה שאינה זוכרת, אך הם משוקעים בנפשה, או שאמה היתה משותקת מדיכאון ומבטה היה אטום ומרוקן — ולא יכלה להביט בבתה במבט האוהב והקשוב לו נזקקה.

לעתים קרובות הדיכאון אינו מגיע לבדו. החרדה היא בת לוויתו הנאמנה. מלבד אירועים בעברה של המטופלת, כדאי לזכור שהנשמה נושאת איתה מחיים קודמים מועקות וכאבים שלא תמיד נוכל לתת להם פשר.

רודולף שטיינר מספר על גאון בן המאה ה 19- , שבהתגשמות קודמת שלו עינה בעלי חיים. לאחר המוות חוותה נשמתו חרטה עמוקה על מעשיו, חרטה שפעלה לתוך מערכת הנשימה שלו והובילה לאי-סדירות נשימתית, ליחס לא מאוזן בין צריכת החמצן לבין פליטת דו-תחמוצת הפחמן. חוסר איזון כזה, לדבריו, מושך לתוך נפש האדם דמונים של חרדה. הם פועלים באופן שמשפיע על מחשבותיו, רגשותיו ומעשיו של האדם, וכשנוכחותם בולטת, המאבק בינם ובין ההיגיון והשכל הישר הופך להיות יומיומי ומתיש.

 

איך ניתן להקל על דיכאון

בצדי הדרך הטיפולית המשותפת אפשר להניח נחמות ורגעי הקלה. פעילות גופנית מניעה את הנפש ואת הגוף, על מערכותיו ונוזליו. גם הכבד נכנס לתנועה, אבל לא מיד, רק לאחר כ 20- דקות של פעילות. מפגש אנושי מיטיב וחמים, מרגיע ומחזק נפש דוויה. תכופות המפגש הטיפולי פועל ככזה. המטופלת נרגעת, התמונה המעיקה והעמומה נפרשת ומתבהרת, והיא יוצאת מהפגישה בכוחות מחודשים. עיסוי ריתמי ומשיחת שמן ריתמית יפעלו באופן מיטיב אצל אדם שסובל מדיכאון. הם מניעים את גוף החיים ומחדשים את כוחותיו. וכשהמעסה תמשח שמן היפריקום (פרע) — כוחות האור והחום המרוכזים בפרח הצהוב והקטן (הפורח באמצע הקיץ) — יישאו מעט אור אל הנפש השרויה בחשיכה. פעילות אמנותית תביא תנועה מכיוון נוסף. שירה מניעה את הנפש ומחזקת את מערכת הנשימה וכמוה גם נגינה בכלי נשיפה (גם חלילית). בדיכאון נכון לתמוך מכמה כיוונים, שפעולתם המשותפת מזינה את התהליך. לרפואה האנתרופוסופית אמצעים רבים להקל על דיכאון. אבל זה פרק בסיפור אחר.

ולבסוף, מילה על נוגדי דיכאון וחרדה — SSRI (מעכבי ספיגה חזרה של סרוטונין). הם ממסכים את הכאב הנפשי, אינם מטפלים בבעיה ובשורשיה, אך מניסיוני, לעתים מצילים חיים. כן, כדאי לנסות קודם שיטות "רכות", פחות כימיות — אך בסופו של דבר, כשהדיכאון משתק אתכם — בבקשה, אל תפסלו אותם על הסף. הכרתי כמה אנשים שהצליחו לבנות חיים בזכותם. ויש להם גם תחליפים צמחיים ממש טובים.

 

1. מתוך השיר שארית החיים, לאה גולדברג.

2. קוב, א. הלילה האפל של הנפש. הוצאת הומני, 2004

3. שטיינר, ר. הרפואה כליווי רוחני — כלים שבורים. הרצאה מ 13- לספטמבר 1924 .

Treichler, R. Soulways. Hawthorn press, 1989