הָאִילָנוֹת כָּל כָּךְ כְּבֵדִים,

כּוֹפֵף הַפְּרִי אֶת הַבַּדִּים,

זוֹ הַשָּׁעָה הַמַּרְגִּיעָה,

בָּהּ נִרְדָּמִים הַיְּלָדִים.

 

אֶל הַבִּקְעָה מִן הַגִּלְעָד

טָלֶה שָׁחֹר וְרַךְ יָרַד,

כִּבְשָׂה פּוֹעָה, בּוֹכָה בַּדִּיר –

זֶה בְּנָהּ הַקָּט אֲשֶׁר אָבַד.

 

יָשׁוּב טָלֶה אֶל חֵיק הָאֵם,

יִשְׁכַּב בַּדִּיר וְיֵרָדֵם,

וְהַכִּבְשָׂה תִּשַּׁק אוֹתוֹ –

וְהִיא תִּקְרָא אוֹתוֹ בְּשֵׁם.

                ערב מול הגלעד / לאה גולדברג

 

 פתיחה

   תינוקת שוכבת במיטת ברזל. הסדין לבן ונקי. החדר שקט, נקי וקר. מדי פעם מפריע את השקט בכי תינוקות. אשה ניגשת אל המיטה, סורגי הברזל מתרוממים וצונחים מטה בקול צווחה צורם. היא לוקחת את התינוק בזרועותיה ויוצאת איתו מהחדר. בכיו מתרחק. החדר שקט שוב. התינוקת מתבוננת בקיר הצבוע בירוק בהיר. מבטה נע על פני פינת החדר, על פני סורגי הברזל החשופים והקרים של מיטת שכנתה לחדר. ואז, מתחיל משהו עמום לפעם בבטנה. התחושה, העמומה בתחילה, הולכת ומתמקדת לכיווץ רעב הולך וגובר. היא מתחילה לרטון, רטינות ההופכות לבכי, בכי שקט מתעצם והופך לבכי כואב. עיניה נשטפות בדמעות, פניה מתעוותות בכעס של תחושת אין האונים. מתוך בכיה אינה שומעת את צעדי ה"מטפלת" המתקרבת לחדר ובזרועותיה חברה לחדר שאותו הוציאה כדי להחליף את חיתולו. כשהיא זועקת בבכי המטפלת מרימה אותה, שוב אותה צווחה חדה ומנסרת של סורגי הברזל המורמים ונופלים מטה. המטפלת נושאת אותה אל מחוץ לחדר ונאנחת. מה תעשה עכשו. עוד לא חלפו ארבע שעות ולכן אם התינוקת טרם הגיעה לבית התינוקות. הכאב בבטן התינוקת צורב. המטפלת משקה אותה מעט תה מתוק מבקבוק, המשכך אך במעט את כאב הרעב. כעבור דקות ארוכות נוספות נכנסת האם, מעילה רטוב מגשם, וממהרת אל התינוקת. היא מצמידה אותה אל שדה ובאחת נרגע הכאב המפלח את בטן התינוקת.

   אבל האם ממהרת לעבודתה, והיא גם 'יודעת' ש"נכון להניק רק חמש דקות, אחרת התינוקת תתחיל 'סתם למצוץ' ולא באמת תפיק חלב". ולכן היא מנתקת במהירות את התינוקת משדה, מנענעת אותה קצרות על כתפה, והנה שוב היא נעלמת והמטפלת מחזירה את התינוקת אל מיטת הברזל.

   ובלילה, התינוקת ממש 'נהדרת'. כבר בגיל חמישה שבועות 'למדה' לא לבכות כל הלילה. היא מחכה בחושך, בשקט.. היא למדה לחכות והיא ממעטת לבכות. רק לעתים רחוקות - למשל כשהיא מתייסרת ברעב כי היא חולה ומשלשלת, והרופא אמר לא להאכיל אלא רק לתת תה – אז נשמע בכיה הנוקב, הכועס והמר למרחוק.

* * *

   התפתחות הלינה המשותפת

  החלוצים שהגו ובנו את מנגנון הלינה המשותפת בקיבוצים היו חדורי רצון טוב, אידיאלים נעלים במובן החיובי ביותר של המילה ואהבה לילדיהם. בשנות ה-20, ה-30 וה-40 של המאה ה-20 סבלו רוב הקיבוצים ממחסור וחיו בדלות. המשאבים היו מעטים, וחברי קיבוצים גרו באוהלים, בחלק מהמקרים במשך שנים. תינוקות מתו ממחלות וגם מתנאי תברואה ירודים וממזון דל.

   הבתים הראשונים שנבנו בקיבוצים– נועדו לתינוקות וילדים, מתוך רצון כן להגן עליהם ולשמור על חייהם. בד בבד התפתח אידיאל גידולו וחינוכו של 'אדם חדש'. חדורי אמונה בדרכם, כשברקע תגליותיה המרעישות של הפסיכולוגיה הפרוידיאנית על ה"תסביך האדיפלי" המתאר את ההיקשרות הארוטית של הילד לאמו, האמינו מחנכים רבים בתנועה הקיבוצית שעדיף לגדל ילד כילדם של מבוגרים רבים, וכי קשר 'הדוק מדי' להורים ולאם בפרט עלול להזיק. הם האמינו שגידולו של ילד בתוך קבוצת ילדים, מרוחק מהוריו, יוביל אותו להיות מבוגר טוב יותר, מתחשב באחרים, יודע לשתף פעולה ולחיות ביחד עם אנשים אחרים (ליבליך, 2010; גולן, 1961). תנאי חיים קשים אלה מחד, ואידיאל ה'אדם החדש' מאידך – הצמיחו את הלינה המשותפת בקרוב ל-300 הקיבוצים בארץ.

בעיית תמותת התינוקות ותחלואה שלפני המצאת האנטיביוטיקה הביאו להנהגת 'סטריליזציה' קפדנית בבתי התינוקות, עד שנות ה-70 לפחות. אימהות היו צריכות ללבוש חלוק בכניסה לבית התינוקות, ואבות לא הורשו להיכנס כלל. המטפלת היתה מומחית לגידול תינוקות ולמדה את המקצוע בקורס מיוחד. היא היתה רוחצת את התינוקות ומחליפה את חיתוליהם, וכשהאם היתה באה לבקר את תינוקה, היתה המטפלת מגישה לה את התינוק נקי ומוכן. נראה שנהלים אלה הוסיפו לניכור שנוצר ממילא על ידי הפרדה מוקדמת של תינוקות מאימותיהם, ויצרו במקרים רבים חוויית זרות עמוקה בין ילדים להוריהם.

הלינה המשותפת בקיבוצים נמשכה עשרות שנים, וגוועה בהדרגה החל משנות ה-80 של המאה ה-20, כשיותר ויותר חברי, ובעיקר חברות קיבוצים ביטאו התנגדות כלפיה וביקשו להלין את ילדיהם בבתיהם.

 

תיאוריית ההיקשרות

בכל מה שלא נוגע לחיי הקיבוץ היחודיים, העקרונות של הלינה המשותפת דמו לאלה של מוסדות טיפוליים אחרים ברחבי העולם באותה התקופה, שהכירו בשני צרכים עיקריים: לספק את הצרכים החומריים של התינוקות ולהגן עליהם מזיהומים ומסכנות אחרות.

על הרקע הזה, פסיכואנליטיקאי בריטי צעיר בשם ג׳ון בולבי ערך מחקר, שמאוחר יותר פורסם בספר בשם Forty-Four Juvenile Thieves: Their Character and Home-Life. במחקר בולבי לקח קבוצת נערים עבריינים וקבוצה של נערים נורמטיביים (Bowlby 1946), ראיין אותם, וחיפש מאפיינים שיכולים להסביר נטיות עברייניות.

ממצא אחד בולט שעלה מהמחקר, שיוביל לתגובת שרשרת שתימשך שנים, הוא שבקבוצה העבריינית, הרבה יותר נערים חוו תקופות ארוכות של ניתוק מהאם במהלך הילדות המוקדמת. בעקבות המחקר ארגון הבריאות העולמי הזמין את בולבי לכתוב דו״ח, אשר עורר הדים רבים, במסגרתו הוא העלה את הטענה הכביכול-טריוויאלית הבאה: ״תינוקות ופעוטות צריכים להיות במערכת יחסים חמה, אינטימית ורציפה עם אמם (או תחליף קבוע לאם) שבה שני הצדדים מוצאים סיפוק והנאה״.

אמנם הדו״ח הזה הוביל לשינויים מסוימים שהתחילו להשפיע על השדה המחקרי והמוסדי של טיפול בילדים, אבל הדרך לאינטגרציה שלמה יותר של האינטואיציה של בולבי רק התחילה, ויש שיאמרו שהיא עדיין לא הסתיימה.

העבודה התיאורטית של בולבי היוותה השראה לניסוי המפורסם שערך ב-1965 הפסיכולוג האמריקאי הארי הארלו, המכונה ״ניסוי אם המגבת ואם התיל״. בניסוי זה, קופי רזוס (מין אינטליגנטי מאוד של קופים) פעוטים הופרדו מאימותיהם, ונכלאו בכלוב, שבתוכו היו שתי בובות בדמות קופה - אחת עשויה תיל, שבתוכה נמצא בקבוק עם חלב, והאחרת עשויה ספוג ובד רך, שאין ברשותה בקבוק. הקופים ניגשו אל בובת התיל אך ורק כדי לינוק ובשאר הזמן התכרבלו בחיק ״אימם״ המלאכותית והרכה, אך נטולת היכולת לספק חלב. הארלו גם ערך ניסויים שבהם בודד קופים לתקופות ארוכות, שיצרו אצל הקופים פתולוגיות קשות. ניסויים אכזריים אלה תרמו לביסוס מדעי של הטענה שתינוק זקוק - באופן אובייקטיבי, ואמפירי, ולא רק בגלל ״הרגשנות הנשית״ - למגע עורה של האם, לתחושתיות שהיא מספקת, ולהחזקה שלה. מחקרי המשך, ובמיוחד הניסוי שערכה מרי איינסוורת׳ (שעבדה עם בולבי), הידוע בשם "Strange Situation״, הראו כי ישנם דפוסים שונים של תגובה (״סגנונות התקשרות״) שנצפים אצל תינוקות כאשר הם מתאחדים עם אימם מחדש, לאחר שהיא נוטשת אותם לפרק זמן מסוים ומשאירה אותם לבד בחדר שבו נמצאת אשה זרה. בניסויים של איינסוורת׳ נמצא כי יש קשר ישיר בין סגנון ההתקשרות הדומיננטי של התינוק ובין ההתנהגות של הדמות המטפלת כלפיו - או במילים אחרות, אצל התינוק נוצרת תמונה של אמון באם, שאינה רק פנטזיה, והאמון הזה יכול להיות שביר יותר או פחות.

 

החל משנות השישים והלאה, תיאורטיקנים נוספים התחילו להדגיש את חשיבות המגע  והחושיות בשלבי החיים המוקדמים. אסתר ביק טענה כי התינוק נולד חסר אינטגרציה והוא זקוק למעטפת פיזית ונפשית, מעטפת שאין לו יכולת לספק לעצמו בעצמו. כשהאם מאפשרת לתינוק הלא-מוחזק-מבפנים להישען על גבולות עורה הרכים, היא מציגה לו (introducing) את המצב של היות בעל גבול. אם מצב זה הופנם, הילד ילמד לייצר את המצב הזה - לכרוך ולאסוף את חלקיו, פיזית ונפשית כאחד - גם בלי עזרת ה״שק״ החיצוני של האם. (Bick, 1968). ביק מדברת על הפתולוגיה שמתקיימת בהיעדר סיפוק של הצורך הזה, וקוראת לה ״עור משני״. זהו עור מטאפורי שנועד להחליף את המעטפת ההורית המכילה במקרים שהיא לא התפתחה קודם לכן. העור המשני מורכב מהגנות מנטליות לא אדפטיביות שמאפשרות לתינוק לשרוד ולהתפתח, אך משאירות את האישיות של התינוק, מתחת למעטה המתפקד, במצב פרגמנטרי.

 

לפני שאפנה לדבר מנקודת המבט של הפסיכולוגיה האנתרופוסופית, אזכיר עוד את פרנסיס טסטין, שטענה כי הגנות אוטיסטיות מתפתחות בגיל צעיר עקב אי מענה מגעי. ההגנות הללו (צורות אוטיסטיות) - שקיימות במידה כזו או אחרת אצל כל האנשים, ולא רק אלה המאובחנים ״על הספקטרום״ -  מאפשרות לילד להירגע - באופן זמני מאוד - מבלי להיות בקשר עם אנשים אחרים (או במצב דיאלוגי כלשהו, גם פנימי). הילד לומד להישען על הגנות אלה, אך מאחוריהן נשארת כמיהה למגע ולקשר. מובן כי קיים גוף ידע נרחב מהעשורים האחרונים העוסק בשאלת ההיקשרות ופגיעה בתהליך ההיקשרות התקין. לענייננו כאן אסתפק במה שהובא לעיל. אציין עוד שמחקרים שנערכו על בוגרי הלינה המשותפת לא הוכיחו פגיעה בהיקשרות התקינה, אולם תוצאות אלה אינן סותרות את תחושותיהם הקשות של רבים שגדלו בדרך חינוכית זו.

 

* * *

  שנים-עשר החושים והפגיעה בחוש המגע

 רודולף שטיינר, הוגה האנתרופוסופיה, הביא לעולם ידע עמוק ועשיר, ידע רוחני בעל השלכות מעשיות לתחומי חיים רבים. לצד החינוך, הרפואה, החקלאות והכלכלה  האנתרופוסופית, צמחה גם פסיכותרפיה אנתרופוסופית, השואבת את הידע שלה מספריו ומהרצאותיו של רודולף שטיינר, כמו גם מכתביהם של פסיכיאטרים ופסיכולוגים רבים שפיתחו ושכללו את הידע המקורי (ליווכוד 1983; טרייכלר 1996; בילר 2007 ואחרים). הפסיכותרפיה האנתרופוסופית רואה את האדם כישות של גוף, נפש ורוח המתפתחת לאורך כל החיים. המימד הרוחני נוטע את האדם בתוך פעילות של גורל ושל משמעות. הגורל והמשמעות אינם נתפסים כהשלכות של אדם על המציאות אלא מהווים חלק מרכזי ממה שפוגש האדם בחייו.

אחד ההיבטים הייחודיים לגישה זו הוא התבוננות מיוחדת (ביוגרפית) על התפתחות האדם לכל אורך חייו, תוך מעבר שלבי התפתחות בגילאים שונים. התבוננות ביוגרפית מאפשרת למטפלים בגישה להעריך ולפנות באופן שונה למטופלים בגילאים שונים, מתוך הבנת שלב ההתפתחות הספציפי שבו נמצא המטופל.

זווית ייחודית נוספת היא ההבחנה בקיומם של שנים עשר חושים.

רודולף שטיינר תאר שנים-עשר חושים, מתוכם ארבעה חושים 'נמוכים' המכוונים לחישת האדם את עצמו. הראשון מביניהם הוא חוש המגע, שאתאר בהמשך - וכן חוש החיים, חוש התנועה וחוש האיזון.

ארבעת החושים ה'אמצעיים' הם חוש הריח, חוש הטעם, חוש החום (טמפרטורה) וחוש הראייה, המכוונים לחישת העולם החיצוני.

ארבעת החושים ה'גבוהים' הם חוש השמיעה, חוש המלה, חוש המחשבה וחוש ה'אני' – והם חושים 'קוגניטיביים' המכוונים לחישה רוחית.

תאור שנים עשר החושים, או תאור מלא של חוש יחיד, הם מעבר לתחומו של מאמר זה (להרחבה על שנים עשר החושים ר' ספרו של זוסמן, להלן). כאן אתייחס בקצרה לחוש המגע, בהיותו החוש הבסיסי באדם, והנפגע העיקרי אצל ילדים שגדלו בבתי יתומים או בלינה משותפת.

איבר החישה של חוש המגע הוא פני העור כולו (בניגוד לאיברי חוש השמיעה, הראיה, הריח וטעם) ומכאן מרכזיותו עבור התפתחות תקינה בתחילת החיים. כשתינוקת נישאת בזרועות אמה או אביה בימים, בשבועות ובחודשים הראשונים לחייה - עור נצמד לעור, ריח גוף האם אופף את התינוקת, מוכר ומשרה ביטחון, ועם זאת התינוקת חשה את גבולות גופה ואת היות גוף האם 'אחר'. תחושת האחרות הזו בונה את היותה, יום אחר יום, ויוצרת חויית נפרדות עדינה, מוקפת בביטחון של החיבוק ההורי. הרופא ד"ר אלברט זוסמן כותב: "כמה זה נפלא עבור התינוק כשנוגעים בו, וכך עוזרים לו להיפרד מגן העדן מבלי לאבד את התשוקה לחזור אליו" (Soesman, 1990).

זוסמן (שם) מתאר איך המוכרות והזרות חליפין יוצרות את חויית המגע. למשל – אנחנו לא מסוגלים לדגדג את עצמנו כי מגענו אינו זר לנו.

רודולף שטיינר (1990) אמר כי התפתחות תקינה של חוש המגע היא המאפשרת לנו להיעשות מודעים לנשגב. מבלי להתגשם עמוק לתוך גופנו, מבלי לחוש את המגע האימהי-הורי המנחם, המרגיע, היוצר ביטחון בקיום הגופני והארצי הבסיסי ביותר, ניוותר חשופים פיזית ורגשית ונתקשה להכיר בקיום שמעבר לזה הנתפס בחושים. נתקשה גם להכיר באמת בנוכחותו הפנימית של אדם אחר, מה שמתאפשר כשחוש ה'אני' מתפתח במלואו.

באופן מעניין, דווקא פגיעה עמוקה בחוש המגע עלולה לכבול את האדם לקיום חומרני וארצי יתר על המידה, שיתבטא למשל בהיצמדות לחפצים, לרכוש או בתשוקה 'לעשות כסף'.

קארל קוניג, רופא שעבד עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים, תיאר את חויית החרדה המתעוררת כתוצאה מפגיעה בהתפתחות חוש המגע כ"אריג קודר וכהה, ענן השוהה מעל רגשותינו ומטיל את צילו על חשיבתנו. החרדה חודרת את אישיותנו ואנו נכנעים לה. מאחורי החרדה ניצבת 'תהום הלא-נודע'. היא נחה בעומק הנפש ומראה את קיומה בכל רגע נתון בחלום מבשר רע, ברגש שיעמום או חוסר ביטחון.. עולה כערפל בנפש, המכסה בהדרגה את האופק" (2006). כלומר, התפתחות תקינה של חוש המגע מהווה בסיס לחווית ביטחון פיזי ורגשי, והתפתחות לקויה של חוש המגע עלולה להוביל לחווית חוסר ביטחון וחרדה.

 

   ממגע אנושי למגע עם האלוהי

התינוקות שגדלו בלינה המשותפת חסרו במידה רבה את חויית המגע הבסיסית. היא נשללה מהם בחדות, ומתחילת חייהם. תינוקות נאלצו לשהות במשך שעות בגפם במיטה, ללמוד להרגיע את עצמם ולדכא את צרכיהם. פעוטות וילדים נמצאו ביחד בקבוצה כמעט בכל שעות היממה, ללא הפוגה ולכן נאלצו להכחיש ולהכחיד חלקים של עצמם, ולוותר על כמעט כל אפשרות של פרטיות. עשייה ועבודה כמעט בלתי פוסקות תפסו את מקומם של מגע, רוך וקירבה שקטה. העשייה הגנה ונתנה ביטחון, וגם היתה מדורגת גבוה בסולם הערכים החברתי.
בבית הילדים נמצאו הילדים עם מטפלות כשהן 'בעבודה'. רבות מהן היו מסורות ביותר ואהבו מאד את הילדים שבטיפולן. אחרות היו אדישות והיו גם מקרי אכזריות. בכל מקרה, אלה לא היו הילדים שלהן. רגעי הרוך היו מעטים וקצרים, וילדים רבים נזקקו לפתח מעטה קשיח כדי לשמור על נפשם הצעירה מפני פגיעות חוזרות. ההגנות הנפשיות הילדותיות היו נחוצות ביתר שאת, במצב שבו כמעט אי אפשר היה להרפות. בוודאי היו זמנים של שמחה, של התלהבות ושל ביטחון משותף, קבוצתי. אבל פחות רגעים שבהם אפשר היה לוותר על ההגנות.

 

רודולף שטיינר מתאר כי כשחוש המגע מתפתח באופן בריא, הוא עובר טרנספורמציה המאפשרת לאדם לחוש בקיומו של האל. "מה שקורן לתוכנו דרך המגע חדור בכמיהה לאלוהי הנצחי, לאחדות ממנה באנו. ללא חוש המגע לא הייתה בנו את התשוקה הזאת לאחדות" (שם).

הפרדת התינוק מהאם מיד עם לידתו מכבה את הפתיחות העמוקה והרכה שלו למגע עם האם, ודרכה למגע עם אחרים ועם העולם, ועלולה ליצור במקומה מעטה דוקרני וקשיח, או מעטה חרדתי נצמד המתקשה להיפרד. מהמקום הפגוע הזה – הדרך להיפתח אל קיומו של עולם רוח תלוי במידה רבה בעבודה פנימית מודעת, וביכולת להחיות מתוך מודעות את האמון בהיותנו בעלי ישות רוחית-נצחית, ולא רק בני תמותה.

 

סיכום

אלפי בני-אדם החיים כיום בארץ התחילו את חייהם כשהם מבלים שעות, ימים וחודשים הרחק מהוריהם, בבתי הילדים בקיבוצים. הלינה המשותפת כמנגנון גידול ילדים נולדה מתוך כורח קיומי אך נתמכה והוזנה מתוך אמונה בפרשנות מסוימת של הפסיכולוגיה הפרוידיאנית.
בצד קשר עמוק לקיבוץ ולחבריו, רבים מבני ובנות הקיבוצים נושאים בנפשם כאב עמוק וחסך רגשי, תחושות בדידות ופחדי נטישה מועצמים.

הידע הפסיכולוגי-האנתרופוסופי, שהובא לעולם על ידי הוגה הדיעות והמדען רודולף שטיינר, ופותח על ידי אנשי מקצוע רבים במאה השנים האחרונות – ממחיש את הפגיעה הנוצרת בחוש המגע של התינוק כשהוא חשוף לחסך במגע הורי, וכיצד פגיעה זו עלולה לשבש את תהליך ההתמרה המאפשר הכרה של אדם בקיום הרוחי והאלוהי.

 

מקורות

אלון, א. – פוסט בקבוצת ״אל תוך השיר״ בפייסבוק. נדלה ב-2022:

https://www.facebook.com/groups/271281137876257/permalink/469692564701779/

אתרוגי, ר. - שנים עשר החושים. עבודה. מכללת דוד ילין. 2019

בילר, ו. – גוף ונפש לאור האנתרופוסופיה. הוצאת הומני. 2007

גולן, ש. – החינוך המשותף. תל אביב. 1961

טסטין, פ. – מחסומים אוטיסטיים במטופלים נוירוטיים. תולעת ספרים. 2008

ישי קרין, נ. – התקשרות. אתר פסיכולוגיה עברית. 2003

ליבליך, ע. – מאה שנה של ילדות, של הורות ושל משפחה בקיבוץ. ישראל 17. 2010

 

Bick, E. (1968) – “The experience of the skin in early object relations.” The International Journal of Psychoanalysis, 49: 484-486                    

Bowlby, J. – Forty-Four Juvenile Thieves: Their Character and Home-Life (2nd ed.). Bailliere, Tindall & Cox. 1946             

Konig, K. – A Living physiology. Camphill books. 2006

Lievegoed, B. – Man on the Threshold. Hawthorn press. 1983

Ogden, TH. (1989) – “On the concept of an autistic-contiguous position.” International Journal of Psycho-Analysis, 70, 127-140.                  

Soesman, A. – Our twelve senses. Hawthorn press. 1990

 Steiner, R. – The Psychology of body, soul and spirit. Anthroposophic press. 1999

Treychler, R. – Soulways. Hawthorn press. 1996